(מתוך ספרה של רחל: "אין קל מהכבד")
"אז ניפגש בִּשמונֶה (בי"ת חרוקה ונו"ן מוטעמת), להתראות." כך היא סיימה רחל את שיחתה הראשונה בטלפון עם יעקב. היא כלל לא ידעה אז כמה המום נשאר יעקב מעבר לקו: היא אמרה שמונה במלרע?! להתראות?! לא הַיי ולא בַּיי?! – הוא הרהר בהתרגשות – כנראה שעליה יצאה בת קול והכריזה ארבעים יום לפני שנוצרתי…
מינה, קרובה משותפת (אחות אם רחל מחד גיסא, ואשת אריה, בן דוד של אב יעקב, מאידך גיסא) ניסתה להכיר ביניהם שנה שלמה, היא טענה ששניהם לומדים יחד אותו קורס בסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. "תראי," היא הסבירה לה, "הוא לא חובש כיפה, אבל בשביל חברה דתייה הוא ודאי ישים כיפה על הראש." רחל התלהבה מבחור שמקיים מצוות אף שלא למד במסגרות דתיות. אמו ניסתה אמנם לשמור על צביון דתי בבית, אך אביו, אחיו ואחיותיו לא הלכו באותו תלם. אז אצלו זה ודאי לא סתם מצוות אנשים מלומדה.
"הוא רך כחמאה ושופע טוב לב." הוסיפה דודה מינה, פניה נזלו ברכּוּת בדברהּ עליו, וגם לִבָּהּ נמס כמו החמאה.
רחל הסכימה לפגוש אותו. יעקב חשב משום מה שהוא יודע במי מדובר, הבחורה המלאה קצת, זאת בשיער הבהיר והקצוץ. כן, שמה באמת רחל. לא, היא לא בדיוק לטעמו. מה שהוא לא ידע, שלא היה כל סיכוי שייתקלו זה בזה בין מאתיים סטודנטים, כל עוד הוא יושב תמיד בשורה הראשונה, בָּאמצע, מול עיניו של המרצה, ואילו המיועדת לו, דקת גזרה באותם הימים וארוכת שיער, יושבת תדיר בשורה האחרונה, בקצה, ליד הדלת, מה שבטוח.
אחרי שנה, מאחר שלא היה לו עם מי לצאת ולחגוג בחג הסוכות, נאות לשמוע להצקותיה של אותה קרובה. היה זה בדיוק יום הולדתה העשרים של הבחורה. אז עוד לא ידעה איזו מתנה קיבלה ליום ההולדת.
"תלבשי לפגישה את החליפה הכחולה החדשה, הבגד הכי יפה שלך," אמה נסתה לשכנע אותה. היה זה שבת וגם חג. היא הסכימה ללבוש את הבגד המכובד. הן לא ידעו שהבחור ממש איננו אוהב חליפות.
בפגישה הראשונה יעקב דיבר כל כך הרבה שלא הייתה לה בעיה לשתוק. הוא סיפר בהתלהבות על חוויותיו בצבא, והיא התאמצה לעקוב אחרי כל ההרפתקאות והמסעות:
פעם אחת הוא היה מרוצה כל כך שהצליח לבדו לסדר את החולצה כראוי בתוך המכנסיים, עד ששכח את הנשק. לשכוח נשק?! המפקד הסביר בהזדמנות זאת לכל הכיתה: 'צריך להיות צמוד לנשק כאילו היה זה אשתך!' "
אז היא עוד לא ידעה עד כמה יעקב הפנים זאת. רק מאוחר יותר הבינה למה הוא רוצה אותה תמיד צמודה אליו. כשעברו לגור בשילה נצמד אליו גם האקדח, תחוב מאחור במכנסיו. אחרי עשר שנים הוא ויתר על האקדח, כי זה רק הכביד ולא ממש עזר להם לא נגד זריקות האבנים וגם לא נגד היריות בדרכים. אבל רק על האקדח הוא הסכים לוותר.
כל סיפור שלו הצית מיד סיפור, וזה אחז בעקב קודמו. היא עייפה. התבלבלה. לא כל כך הגיבה. איש מאתם לא יצא מאותה פגישה נלהב מדי.
אך מיד תָּכַף והגיע חג שמחת תורה ועמו הקפות שניות, ושוב לא היה ליעקב עם מי לצאת, וכנראה שגם לרחל, אז היא הסכימה להיפגש בשנית. הפעם, יום חול, היא לבשה את השמלה השובבה, האדומה, הקצרה. באמת?! היא מביטה בתמונות: כל כך קצר לבשה פעם?! היא ידעה שהאדם עושה את הבגד, אז עוד לא הבינה עד כמה הבגד עושה את האדם.
"כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה…" הוא דקלם על פה את השיר 'לבדי' עד תומו, ועוד שירים של ביאליק. זה הקסים אותה, אך הבחור… עדיין לא נשא אותה ולא סחף אותה. לעומת זאת הוא – באותה פגישה שנייה (!) – כבר גמר אומר בלבו, אבל אזר עוז 'רק' אחרי שבוע של בילוי נמרץ ביחד, ערב פתיחת שנת הלימודים האקדמית: "התתני לי את ידך?"
כל כך הפתיע אותה. לא הגיבה. לא הבינה. האם לא הבינה את שפתו? או שלא הבינה איך אנשים כל כך נחרצים, מקבלים החלטות, מתכווננים למטרה, נחושים, לא מתלבטים, לא מסתבכים, הכול כה ברור ופשוט אצלם?
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים," ואחר כך שבע שנים נוספות. אבל שבעה ימים?!"
מתכון מקושר: עוגת זהבה