אחרי הבית בזיכרון טוביה, עברה משפחת אורנשטיין, יחד עם האחים שעדיין לא נישאו ועם חיה, לשכונת כנסת ב' הסמוכה, אף היא בנחלאות. גם שכונה זו נבנתה משלוש שורות בתים, בני שתי קומות, בצורת ח.
בקצה האחד של החצר היה בור מים ממנו שאבו מים לשתיה, לרחצה, לכביסה ולניקיון. בקצה השני נבנה מבנה לשירותים עם כמה חדרונים שנקראו אז 'בתי כיסא' ששימשו את כל הדיירים. ניקיון בתי הכיסא הוטל על כתפי השכנות לפי סדר. בשתי זרועות ה-ח היו 8 דירות בנות שני חדרים ומטבח. את הבתים בנו בשיטה הערבית: עובי כל קיר היה כמטר והיה מורכב משני קירות אבני גזית שהן אבנים מסותתות וביניהם 'דֶבֶּש' שהוא תערובת של אבני לקט, טיט וחול. עובי הקירות הבטיח בידוד מחום בקיץ ומקור בחורף. אך הואיל והקירות לא היו אטומים היטב, היה הגשם מחלחל לתוכם, החול נשאר תמיד רטוב, וריח של עובש עלה מהקירות.
כמה שכנים זכורים לי מהשכונה:
משפחת וייספיש שהיו להם 6 או 7 בנות. משפחת הורביץ שאחת מבנותיהם, נחמה, למדה עם אסתר אורנשטיין בת לאה ואברהם. אחותה של אסתר, שולמית עבודי, למדה עם רחל קירשנבוים שגרה בקומה שנייה. משפחת פורוש שהיה לימים חבר כנסת. משפחת חרל"פ שהיו שותפים שלנו לניקוי בית הכסא שהוקצב למשפחותינו.
משפחת הלפרין-הכהן שהיה מוהל ובנו יוסף שמהל את בני ארז (הנכד הראשון של חיה ודב). משפחת שפירא. ממוכתר השכונה מר שוורץ פחדתי מאוד בהיותי ילדה קטנה. יום אחד נקעתי את זרועי ואמי בקשה ממר שוורץ ל"החזיר" את זרועי למקומה. הוא לא היסס ומשך בזרועי ואכן השיבה למקומה, אך זה כאב מאוד ואני בכיתי מרה. מאז כשראיתי את דמותו הגבוהה בבגדים השחורים ובזקנו השחור ברחתי והתחבאתי עד שהלך לדרכו שמא ימשוך שוב בזרועי.
מתכון מקושר: מצות מטוגנות