בשנת 1978 הוזמן בני למחלקה לפיזיקה באוניברסיטת אורבנה במדינת אילינוי בארצות הברית. החלטנו לערוך לפני כן טיול בן שבועיים באיטליה כדי לחזות בנפלאותיה. ארזנו את שלושת ילדנו: ארז, יסמין ולילך ואת אמנו חיה וטסנו. ביקרנו ברומא כשלילך יושבת בעגלה והכרית האהובה שלה שלקחה לכל מקום ואמנו מפנקת אותה בממתקים שהביאה מהארץ.
בקרנו בגלריות הגדולות, בכנסיות מפורסמות והתהלכנו בסמטאות הצרות והציוריות. כשהסתכלנו על הפסלים המפורסמים, כמו פסלו של דוד שפיסל מיכאל אנג'לו, הסמיקה אמנו למראה מערומיו ואמרה "אוי וֵי, טפו זולסווערן." שזה מה שאומרים היהודים למראה פסלים, כמו שנאמר: "שקץ תשקצנו כי חרם הוא".
אחת הבעיות העיקריות של אמנו הייתה בעיית האוכל הכשר. אמנו מצאה פתרון בצורת הלחמניות הקטנות והעגולות שאין עליהן שומן והן נקראות באיטלקית: פָּניני, שכן פחדה שהשומן המרוח על הלחמים האחרים המבריקים הוא שומן של "דבר אחר" כלומר שומן חזיר. במשך כל השבועיים ששהינו באיטליה אכלה רק פָּניני, פירות וירקות.
אמנו חיה לקחה לדרך סנדלים פתוחים בשל הקיץ הלוהט, אבל לצערה לא יכלה ללבוש אותם כי היו בעלי עקבי-מסמר דקים. היא הסתפקה אם כן בתמונה של הסנדלים שצולמה בחדר במלון.
הלכנו ברומא בלי סוף כדי להספיק לראות את כל אוצרות האומנות המדהימים של העיר. לצורך זה לקחנו ספרי הדרכה של האתרים בעיר ומדי פעם התיישבנו גם לנוח וגם להציץ במדריכים.
בין שאר ההפתעות המזומנות לתיירים באיטליה הן היונים הממלאות את הכיכרות ומחפשות גרגרי-מזון. ברור שלצדם עומדים מוכרי הגרגרים. אי אפשר לעמוד בפיתוי ולא לקנות מהם שקיות מזון בייחוד שהיונים משתפות פעולה ונוחתות על כפות הידיים כדי לחטוף את המזון עוד לפני שמפזרים אותו על מרצפות הכיכר.
מתכון מקושר: עוגת פירורים