בארוחות שתינו מים, מים פשוטים הישר מהברז שנמזגו לכוסותינו מתוך כד זכוכית. כשלקחה אותו אמנו לשוק מחנה יהודה לא היו מאושרים מאיתנו. שם, בחנות המיצים ניצבה שורת ברזי כרום שופעי משקאות נפלאים. המוכר היה מוזג מעט מיץ פטל לתחתית הכוס ועליה התיז מאחד הברזים סודה תוססת. עינינו גדלו וגדלו עד שהכוס מלאה עד גדותיה בנוזל האדום-סגול.
היה גם גזוז בטעם לימון וגזוז בטעם מנתה ירוקה ועוד משקאות מגרים. אין ספק, גן העדן במיטבו.
גם פעם, כמו היום, אהבו אנשים לשתות את הלימונדה המרווה, שהייתה עשויה מלימונים חיים. כמובן שהיה צורך לסנן את הגרעינים. לשם כך השתמשו כמובן במסננת רשת או בכד חרס ששמר על קור המשקה, וכן היה בעל מסננת חרס שעצרה את הגרעינים מליפול לתוך הכוסות. לכד הזה קראו צֲרְצוּר.
כשסבתנו רייזיל הייתה עדין בחיים הייתה אמנו מוזגת לה כוס מים עם כף לימון טרי, ממתיקה בסוכר ושופכת פנימה כפית סודה לשתייה. המים היו מתחילים לתסוס וכך נתקבלה כוס לימונדה עם סודה.
גזוז:
מוזגים לכוס כס"מ מיץ פטל מרוכז.
מוסיפים כוס סודה עד לשפת הכוס כך שהבועיות קופצות לפנים.
לימונדה:
כס"מ מיץ לימון מרוכז או לימון טרי מוזגים לכוס.
2 כפיות סוכר לכוס אם הלימונדה עשויה מלימון טרי.
מוסיפים כוס סודה עד לשפת הכוס כך שהבועיות קופצות
מהכוס ומדקדקות את הפנים.
מערבבים 2 כפיות סוכר ושותים לרוויה.