לפני עידן הסופרמרקטים, היו עקרות הבית קונות בשוק עופות חיים ולוקחות אותן לשוחט. לאחר השחיטה היו ילדי השוחט מביאים את העופות אל החצר מאחורי המשחטה. שם היו כורעות כמה נשים על העפר, ומורטות את נוצות העופות שנשחטו. ליד הנשים הייתה מחתה עם גחלים וכשסיימו למרוט עוף, היו מפיחות אש בגחלים כדי לשרוף את הנוצות הדקות שנותרו אחרי המריטה. הנשים לבשו מטפחות ראש שהסתירו את שערותיהן כדי שלא תדבקנה בהן נוצות. לגופן ענדו סינר גדול ונוצר כעין ערסל בין ברכיהן ולתוכו היו משילות את הנוצות שמרטו. כשהתמלא הסינר היו מרוקנות אותו לשקים ענקיים שעמדו בצד החצר. לעתים, כדי לא להזדקק לשרותיהן של המורטות, הביאה אמנו את העופות השחוטים הביתה, ולמדה אותי את מלאכת המריטה, ניקוי העופות והכנתם לבישול.
מוציאים את חלקי הפנים מתוך עוף מרוט אחד.
מפרידים את הכבד, הקורקבן והלב ומניחים בקערה.
את שאר החלקים שומרים לחתולים שמחכים מחוץ למרפסת.
חותכים את הרגלים ומניחים בקערה.
חותכים את הגרון ומניחים בקערה.
מעבירים את העוף באש חזקה ושורפים את השערות הדקיקות שנותרו אחרי המריטה.
שמים בכיור מסננת גדולה ובתוכה מניחים את העוף.
שופכים מים רותחים על העוף. (מניחים את העוף במסננת כדי המים הרותחים יגרמו לשערות ולנוצות שלא נִמרטו לסמור).
מוציאים את הנוצות והשערות הסמורות בעזרת סכין קטנה.
הכנפיים ו"הישבן" הם האזורים העיקריים שיש לנקותם מנוצות שנותרו לאחר המריטה.
מקצצים את ציפורניי הרגליים.
משרים את הרגלים למשך דקה במים רותחים.
מוציאים אותן מהמים, עושים חתך לאורך הרגלים ומחזירים למים למשך דקה נוספת.
מקלפים את העור העבה.
שומרים את הרגלים למתכון רגל קרושה או מרק עוף.
הקורקבן הוא קיבת השרירים בעופות המשמשת לטחינת המזון.
רוחצים את הקורקבן במים קרים.
חותכים את הנקב שדרכו נכנס המזון לקורקבן.
מגרדים את הלכלוך בסכין משוננת.
שוטפים שוב.
שומרים את הקורקבנים לצלי חלקי הפנים.
שוטפים את הכבד ומיבשים אותו.
קולים את הכבד על האש לפי המתכון של כבד קלוי.
שומרים את הכנפיים למרק העוף או לצלי חלקי הפנים.
מורידים את השומן מהלב, חורצים אותו לאורך ושוטפים.
שומרים את הלב לצלי חלקי הפנים.