חמש שנים גרו אבינו ואמנו בכרם אברהם. בתקופה זו נולדתי ביום ו, טו' בכסלו תש"ה (01.12.1944) ב 6 וחצי בערב, בביה"ח הדסה אשר על הר הצופים בירושלים. באותו הזמן לימד אבינו בבית הספר אשכולי במכינה א, ותלמידותיו נתנו לו את אלבום הילדות שלי במתנה.
כשראה אותי אבינו בפעם הראשונה נפעם ויאמר: "לבנה וצחה הנך כשלג בוקר שלא נרמס ברגלים, עד כי אמרתי לקרא לך שלגיה." ואכן כשפגשתי את בני בעלי ספרתי לו את מה שאמר אבי, ויקרא שמי עד היום בשם החיבה: "שלגי" שקוצר בפי ילדי ונכדי ל"גיגי". אבל כמנהג הימים ההם קרא את שמי על שם אמו "לאה" והשם מתוק לאֹזני. אבינו כתב כמה מלים לזכר סבתנו לאה לצד תמונתה למטה.
שלא כמשה שהיה מיושב בדעתו גם כתינוק, אני הייתי שובבה גדולה. נהגתי לטפס על כל דבר, על גג ביתנו ועל מעקה מרפסת הגג שלנו שבקומה השלישית. השכנות למטה היו פורסות את סינרן שמה אפול למטה והן תתפוסנה אותי בתוך הסינר. בקומה מתחתינו גרה משפחת פרדי משה בֶּר, שהיה דוד של "הדודה לאה" אשת אברהם אח אמנו חיה.
מתכון מקושר: לשון בקר ברוטב