בחורף 1946 ירד שלג בירושלים לשמחת הילדים. משה ופנינה בֶּר חברתו הקטנה עמדו לפני הבית בידם כדורי שלג לזריקה על העוברים והשבים. השלג לא היה עמוק במיוחד (רק כ – 2 ס"מ) וזאת לעומת השלג שירד בפברואר 1950 שהגיע לעומק של עד 50 ס"מ. אז כבר בנו הילדים אנשי שלג ותקעו באמצע פניהם גזר ששמש כאף.
בתחילת שנות החמישים כיסתה עלטה את השמים, ולהקת ארבה נחתה על ביתנו שברחוב מלאכי.
אמנו אספה את הארבה מהמרפסת, ומאחר ואהבתי לטפס, עליתי על הגג המשופע של ביתנו, אספתי ארבה לתוך סל והורדתיו למטה במורד הגג ישר לידי אמנו. כאשר סיימתי, החלקתי מגג הבית וכמעט נפלתי על דודי המים שעמדו על הגג. אמנו הכינה מטעמים מהארבה לשמחת כולנו. התורה התירה לאכול מיני חגבים מסוימים שעל פי סימנים ומסורת נחשבים לכשרים. לפי הפסוק: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא (קרי=לו) כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ (ויקרא יא כא-כב)". ממקורות חז"ל עולה שהנוהג לאכול ארבה היה שכיח מאוד, אולם בדורות האחרונים מנהג זה מצוי בעיקר אצל יהודי תימן ויהודי צפון אפריקה. ניתן לטגן, לצלות או לבשל את הארבה.
מתכון מקושר: צלי בשר עם תפוחי אדמה