תמה, הילדה הרביעית של אמנו חיה ואבינו דב באה לעולם שלוש שנים אחרי יעקב. בכ' בתמוז תשי"א (24.07.1951), בבית החולים ביקור חולים בירושלים.
הורינו קראו לה על שם תמה (פרומה), אחות אבינו שנספתה בשואה. שמחתי מאוד לתוספת התינוקת החדשה בעלת העיניים החומות הגדולות, העור הצח והבהיר, ותלתלי הזהב שעטרו את ראשה. סבתנו רייזיל-שושנה כבר שכבה על ערש דווי ואמנו רצה מהבית לבית החולים וחזרה כדי להספיק ולטפל בארבעתנו ובאבינו מצד אחד ובסבתנו מצד שני.
בגיל 8 חלתה תמה בדלקת פרקים ואושפזה בבית החולים בו נולדה. אבינו שלא ידע מהן שעות הביקור הרשמיות, בא לבקרה מחוץ לשעות אלו, והשוער שראה אדם מכובד לבוש חליפה שאל אותו לשמו. אבינו השיב לו: 'ד"ר ירדן'. השוער שחשב שמאחר והאיש הוא דוקטור, הריהו רופא. אך בכל זאת כיוון שלא הכירו כאחד מסגל הרופאים שאל אותו מה מקצועו? אבינו ענה לו לתומו: "אני דוקטור ללשון" והתכוון שהוא ד"ר ללשון העברית. השומר התרשם מאוד ונתן לו מיד רשות להיכנס.
אמנו באה לבקר את תמה מדי יום בבית החולים כדי האכילה, כי תמה לא רצתה לאכול.
תמה נשארה בבית החולים כחודשיים בלי לרדת מהמטה, אפילו לא לשירותים (זו הייתה שיטת הריפוי אז), כך שכאשר שחררו אותה מבית החולים, היה צורך להעבירה לויצו כדי ללמדה ללכת מחדש…
תמה נרפאה ממחלתה וחזרה אלינו, טובה ותמה. מדברת כתמיד בשקט בקול רך ונעים. אני זוכרת ששיחקנו פעם בביתנו החדש בקרית משה בתופסת מטות. כלומר בחדרנו עמדו ארבע מטות וארון בגדים. אחד מאתנו התמנה לתופס ועל האחרים היה לברוח ממנו בקפיצה ממטה למטה או לארון מבלי ליפול לרצפה. כולנו ברחנו בצווחות גיל מהתופסת תמה, שדווקא היא נפלה בין המטות. היא פרצה בבכי וכולנו התקהלנו סביבה לנחמה, עד שבאה אמנו הטובה וקראה לנו למטבח לאכול.
מתכון מקושר: צלי עוף