מעל דירת אמנו גרה הגברת רבינוביץ שהייתה מורה לביולוגיה. אבינו כיבד אותה מאוד על ידעותיה ועל מעמדה כמורה שפעם נחשב למקצוע חשוב. כשנפטרה, נכנסה לגור במקומה אישה בשם רות.
עם השנים הרחבנו את המרפסת האחורית כדי לבנות עליה סוכה. בשלב הבא רצינו לסגור את המרפסת האחורית כדי ליצור חדרון קטן נוסף לדירתנו הקטנה. שלמה, בעלה של תמה, הגביה את קירות המרפסת, בנה גג, חלונות, דלת ומדרגות עץ שהובילו לגינה. מתחת למרפסת בנה חדרון זעיר שאבינו הכתיר בשם: "דביר" ובו שמר את עותקי ספריו ה"מסחריים" ואת חוברות המתמטיקה שכתב וערך. לפני בנית הדביר שמר אותם מתחת לרעפי גג הבלוק. אולם הגשמים שירדו הרטיבו וקלקלו חלק גדול מהספרים והחוברות אבינו העביר את שארית הפליטה לדביר.
הבעיה היחידה שנותרה הייתה הגברת רות שקראה לפקחי הבניה והללו הורו על הריסת המרפסת. עוד שנים רבות נותרו רק כלונסאות קיר אחד של המרפסת עד שאמנו עזבה את הדירה שלנו. הדירה נמכרה, והקונים קיבלו רשות מהעיריה להרחיבה. הם בנו עוד שני חדרים ומתחתם עוד שניים. בנוסף פלשו למקלט המשותף החריבו את המרפסת ואת הדביר ויצרו דירה גדולה בעלת שתי קומות. רות עברה בינתיים למקום אחר.
בקומה השלישית גרה הגברת קוזמינסקי שהייתה אחות במחלקת עיניים בבית החולים הדסה. היא הורישה את דירתה לבית החולים ולימים נקנתה הדירה על ידי אחד מעובדי הדסה שעד היום משכיר את הדירה לכל המרבה במחיר. אחד הסיפורים הזכורים לי מהגברת קוזמינסקי הוא שהיא לא אהבה כאשר אנו, הילדים, עלינו לגג המקורֶה ברעפים מעל לדירתה ומעל כל הבלוק. היא טענה שאנו מרעישים כאשר אנו רצים לאורך הגג, דבר שבודאי היה נכון.
יום אחד דפקה על דלתנו וסיפרה לאמנו ששכחה את מפתחות דירתה ואינה יכולה להיכנס פנימה. מיד התנדבתי לפתוח את דלת מאחר וזכרתי את עצמי הולכת על מעקה מרפסת הגג בגאולה בהיותי קטנטונת. עליתי לגג, הוצאתי כמה רעפים וטִיפסתי החוצה. משם השתלשלתי למרפסת הקטנה של הגב' קוזמינסקי, פתחתי את החלון, נכנסתי לדירה ופתחתי את הדלת. הגברת קוזמינסקי הייתה כל כך אסירת תודה שמאז לא הפריעה לנו הגברת קוזמינסקי לעלות לגג כרצוננו.
מתכון מקושר: לביבות משיבולת שועל